home_page.html
about.html
artists.html
past_project.html
upcoming_projects.html
Blog/Blog.html
contact.html



"אירופה שעיצבה וחינכה והרעיבה והרגה אותנו תכופות מביטה בנו היום, יהודים וערבים, ספרדים ואשכנזים, בריחוק קר. אבל אם אנחנו טבועים בחותמה, גם היא בעל כורחה טבועה חזק בחותמנו." כך כותבת פניה עוז זלצברגר בספרה "ישראלים ברלין".

חברי קבוצת Die Asporas , המציגים בתערוכה, הם אמנים ישראלים הפועלים בברלין, אשר התאגדו סביב החוויה המשותפת של ההגירה מישראל לברלין (מגמה בולטת בשנים האחרונות), שכיום מתפקדת כמוקד קוסמופוליטי. עבורם המרחק מישראל, המאפשר התבוננות משחקית ומרוחקת כלפי מושג הלאום והסמליות המייצגת אותו, מציע אלטרנטיבה לעיסוק הנפיץ ביחסי ישראל גרמניה.  הפרויקט שם דגש על יחסים בין תרבותיים של גרמניה עם הציונות ועם המקורות הסגנוניים של האמנות הישראלית.

חברי הקבוצה מתאגדים סביב חוויה משותפת שיש לאמנים ישראלים בברלין שממנה שואבת יצירתם. האמנים בקבוצה הם בוגרי בתי ספר לאמנות מישראל ומאירופה, בעלי רקעים שונים הסובלים מתחושת חוסר נוחות עם המרחב התרבותי שישראל והמוסדות בה מציעים. גל ההגירה הישראלי לא נתפש בעיני קבוצה זו כמעבר אל מחוז חדש ובלתי ידוע, אלא כאל שיבה אל ארץ אבות וכאל חזרה אל השורשים האירופאים.

עוז זלצברגר ממשיכה: "מעל לברלין, ממעוף המסוק, קל לצייר בצבעים עזים את היריעה האירופאית החדשה, הצבעונית והמתהדקת...לב אירופה. במובן עמוק מאוד, סוף אירופה. לכאן מוליכים העקבות..מפני שכאן אירופה. מכאן באו ההורים והסבים של חלק  מן הישראלים. מכאן אפשר להעריך את משקלם של הזיכרונות והכוחות והתשוקות והנטיות שהישראלים קיבלו דווקא לא מכאן, לא מן היבשת הזאת. בישראל המוקדמת, ארץ מהגרים חמה וענייה, אירופה הייתה מחוז זיכרון וערגה. היום מתערבלים הכיסופים ככל שהם מתעממים: כבר קשה להבדיל בין המתגעגעים לאירופה הישנה, הבטהובנית, השוברטית, הבלזקית, לבין התולים על קיר ביתם או משרדם תמונה של אגם כחול ואלפים מושלגים, ולפעמים, במוסך, ליד האגם ולמרגלות ההרים אישה בלונדינית רחוקה..מתוך מפת העולם מביטה בנו היבשת ההיא מקרוב, מן הצד ומלמעלה, כמו גג כבד ומעוקם מעל הים התיכון הגדול."

ברלין נתפסת בעיניהם – באופן אמביוולנטי. מצד אחד ישנו הקשר האינהרנטי שיש לתחילת האמנות הישראלית עם מסורות אירופאיות דרך בוריס שץ ומשה ליליין, מיסדי בצלאל. ליליין יצר ולימד בהשראת ה"אר נובו" שהיה מקובל בראשית המאה. זוהי אמנות דקורטיבית שמתבססת על קווים פתלתלים עם מוטיבים צמחיים. שץ הושפע בחזונו מויליאם מוריס, הוגה תנועת Arts and Craft מסוף המאה ה-19 שהתנגדה למהפכה התעשייתית השנייה שהתקיימה באותו זמן באנגליה, במסגרתה התיעוש והמכונה הפכו להיות הדבר המרכזי. תנועה זו ביקשה לחזור לכפר האנגלי ולמצוא את אותם בעלי מלאכה שייצרו בעבודת יד רהיטים, טקסטיל וכיו"ב. עבור חברי Die Asporas, למרות חזונו האמנותי של שץ, שביקש לפתח אמנות יצרנית תוך פיתוח תחושה ליופי   וכדבריו "להעלות את נפשם משפל המדרגה של כיעור שהיא שקועה בו",  נרמסה בסופו של דבר הקישוטיות  והמסורת האירופאית העשירה של יופי ושל עבודה בחומר על ידי האתוס הציוני הארץ ישראלי. הם מבקשים להביע געגוע אליהן. גרמניה היא ארץ אבות במובן כפול עבור חלק מהאמנים, שורשיהם המשפחתיים שם; מצד שני ישנה זרות, כי בכל זאת באירופה ישראלים מהווים דיאספורה מזרח תיכונית, עד כדי אוקסידנטליות.

בתערוכה מתאגדים האמנים המשתתפים סביב עבודות 'קראפט דיגיטלי' - הם עוסקים בעבודת יד מתוך תפיסה דיגיטלית, באמצעות כלים דיגיטליים שמתחקים אחרי יצירה של טכניקה. הבחירה בעיסוק דיגיטלי נובעת מחוסר הכשרה בטכניקה המקורית עצמה. הפנייה אל הדיגיטלי נובעת גם מהיותם מהגרים וכאלה שצריכים ליצור ולא תמיד ישנם עבורם תנאים, ובלית ברירה המחשב הנייד מהווה את הסטודיו של המהגר, לדברי גבריאל בן משה, מחברי הקבוצה. נוצרים אובייקטים חדשים בגימור גבוה, כשהאלמנט העמלני משתמר בהם  בכל זאת.  

וכך, פחות ממאה שנה אחרי לידתה, עשתה האמנות הישראלית תפנית של מאה ושמונים מעלות: שלשום העלתה על נס את השיבה ההיסטורית לארץ ישראל, והיום היא נושאת את דגל ההכנות לעזיבה. בפעולותיהם עושים חברי הקבוצה פישוט של רעיון הזהות, כשהבלבול הופך חלק אינהרנטי מזהותם, כמו גם הניידות. קבוצת אמנים זו מייצרת מבט ספק אוריינטלי ספק אוקסידנטאלי על התרבות הגרמנית והישראלית מתוך חווית זהות לא יציבה הנעדרת כליל תחושה אותנטית של שייכות.

כלוא בספינה, שממנה אין מנוס...

יש לו אמת ומולדת רק באותו מרחב עקר

בין שתי ארצות שאינן יכולות להיות שלו.

–מישל פוקו.

ליאור וילנצ'יק מציגה קולאז'ים דיגיטליים של שילובים בין צורות גיאומטריות ואלמנטים אורגניים, המבוססים על סמלים גרמניים. העבודות מנטרלות ומפרקות סמלים לאומיים טעונים לכדי אלמנטים צורניים, ומרכיבות אותם מחדש באופן שהוא ספק מחווה לאמנות מודרניסטית מופשטת, ספק סידור דקורטיבי, ספק ניסיון להסוות את אותם סמלים.

ימימה פינק מתחקה אחרי טקטיקות של זייפני מסמכים כפרקטיקה מחקרית אמנותית. לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20, היוותה האותנטיות של הדרכון הגרמני גורם שהיה עשוי לחצוץ בין חיים למוות, כשאותנטיות זו נמדדת לפי הדיוק הסגנוני של האלמנטים הצורניים המרכיבים את המסמך. בהקשר זה ימימה מקצינה את האובססיביות שבמלאכת המחשבת של תהליך הזיוף לכדי רוויה צורנית סגנונית שמנטרלת את התהליך ממשמעותו.

גבריאל בן משה מייצר איורים מודפסים מפורטים, בטכניקה מוקפדת שמותירה את הגבול בין מלאכת יד לעיבוד דיגטלי מטושטש. העבודות מאזכרות ערב רב של סגנונות, החל מManga יפני וכלה בתנועות אמנותיות של מפנה המאה (Fin de Siècle) כדוגמת הסצסיון האוסטרי. הסגנונות מוצאים מכנה משותף מלכד, הן בבציוע הראוותני המסוגנן הן בנושאי הציור - סגנון העבודה נראה מסורתי אך למעשה הוא עיבוד דיגטלי חמקמק.

דורית ביאלר בונה מפה המבוססת מבחינה סגנונית על מפת ברלין מן המאה ה-18. אולם מפה זו אינה מציגה מיפוי גיאוגרפי של תנאי השטח כי אם מיפוי רגשי – זו של הפחדים האנושיים. קריאה פסוודו מדעית זו הופכת את התחושה הסובייקטיבית לפריט מידע סטטיסטי אובייקטיבי ובכך מייצרת כפילות - מצד אחד הנכחה של המערך האנושי הרגשי, אולם מאידך זוהי הנכחה זו שמדרדרת אותו לכדי דה-הומניזציה.

ים המאירי, ספטמבר 2013

Neokraft , Feinberg Projects TLV

7.9 - 12.10.2013


Curators

Lior Wilentzik & Yem Hameiri


Artists

Yemima Fink

Lior Wilentzik

Gabriel S Moses

Dorit Bialer